מתוך: "מהו בוטו - הפרימדונה החולה" מאת פוזמיאקי נקאמורה
ה?יג?`יק?אט?ה ס?פ??ר ל?י / א?ת ה?ס??פ?ו?ר ע?ל ה?א?ש???ה ה?חו?ל?ה.
הו?א א?מ?ר:
"ה?ב??ט ב??א?ש???ה ה?חו?ל?ה / ש??ש???כ?ב?ה ב??מ??ט??ה / ב??מ?ש??ך?
ש??נ?ים ר?ב?ו?ת. / ו?ל?פ?נ?י ש??ת??מו?ת, / ה?יא ב??א?מ?ת רו?צ?ה
ל?ע?מ?ד ע?ל ר?ג?ל?יה?, / ו?ה?יא מ?נ?ס??ה ב??כ?ל כ??ח?ה? / ל?קו?ם
מ?מ??ט??ת?ה?. / ה?ת?ב?ו?נ?נו? ב??ה?! / ה?יא א?ינ?נ??ה ר?ק?ד?ן. /
א?ב?ל ה?חו?ל?ה / ש??מ??נ?ס??ה ל?קו?ם / ח?ש??ה ל?ח?לו?ט?ין / א?ת
ה?כ??ח? / ו?א?ת מ?ש??יכ?ת ה?כ??ב?ד / ש??ל ה?א?ד?מ?ה.
א?נ?י חו?ש??ב / ש??ה?יא ה?י??פ?ה ש??ב??ר?ק?ד?נ?י?ו?ת, / טו?ב?ה ג??ם
מ?ן ה?פ??ר?ימ?דו?נ?ה ש??ל ה?ב??ל?ט / ה?עו?מ?ד?ת ב??ע?מ?יד?ה
מ?ש??ל?מ?ת / ע?ל ק?צו?ת ב??הו?נו?ת?יה?".
ו?עו?ד הו?ס?יף ה?יג?`יק?אט?ה:
"ב??א?מ?ת, ה?י?ית?י רו?צ?ה ל?ק?ר?א / ל?או?ת?ה? א?ש???ה חו?ל?ה /
`י?אמ?רו? מ?א?יה?ימ?ה`; / `ה?פ??ר?ימ?דו?נ?ה ה?חו?ל?ה`.
המשורר פומיאקי נקאמורה הוא הבולט ב"הוגי הבוטו" של ימינו. הוא ליווה את
עבודתם של מייסדי האסכולה, ט?אצו?מ?י ה?יג?`יק?אט?ה וק?אזו?או? או?נו?
מראשיתה, הן כמבקר וכהוגה והן כשותף ליצירתה (ר` גם הליקון 26, אובדן ב`).
מיפנית: אקיקו טקהאשי, אמיר אור
(פרק ראשון מתוך הפרימדונה החולה, 1997)
היג`יקאטה, המייסד של המחול היפני האוונגרדי המכונה "בוטו", פעל על רקע החורבן של מלחה"ע II והניסיונות של אמנים יפניים להגדיר מחדש את תרבותם, מתוך שלילה והתרסה כנגד המסורת האמנותית היפנית, על מוסכמותיה, נוקשותה וצביעותה. צורת המחול שיצר, שנקראה בתחילה "אנקוקו בוטו", כלומר "הצעד האפל" או "המחול האפל", חייבה חקירה אישית מאד ופרטית מאד של התודעה ושל התנועה הנובעת מהגוף של הרקדן. כהתרסה אל מול ה"הירואיות" של הרקדן הוירטואוז המתגבר על הטבע ומבצע ביצועים על-אנושיים, הוא מזמין את הרקדן להשתלב בטבע, מתוך מאבק אמיתי וחסר-תקווה בכוחות הטבע והתודעה.
העמדה הזו - שמעמידה במרכזה את הרקדן החוקר, את ההתמסרות והענווה שלו מול הטבע, כולל הטבע האנושי ? היא העמדה המשותפת בעיני שבין מחול הבוטו, המסורת של
אימפרוביזציה במחול, וקונטקט-אימפרוביזציה כגיזרה ספציפית בשדה הרחב של
אימפרוביזציה.
שורת אנשים ניצבת בקצה הסטודיו. עמידתם רפויה, על סף קריסה. מיתר דימיוני תולה כול אחד מהם מלמעלה, מונע מהם לקרוס סופית. עיניהם עצומות למחצה. הם חשים זה את זה יותר מאשר רואים. קור סמוי חולף ביניהם, מחבר אותם. יחד הם מתחילים לפסוע. הצעד קטן, איטי מאד, מהוסס, כאילו אינם רוצים לנוע ממקומם. משהו, או מישהו, מוליך אותם. איטיות ההליכה, בעיניים חצי-עצומות, מאתגרת את שיווי המשקל שלהם. להישאר בשורה מחייב הקשבה ותיאום ביניהם. נוצרות מעידות קטנות, רעד. רפלקסים של שיווי משקל מתפתחים למגוון מצבים של א-סימטריה בגוף. ההתקדמות מאתגרת, מצעד לצעד. המרחב שבין האנשים מתמלא בתנועה איטית, מוזרה, כמו על סף תהום. פה ושם נוצר ביניהם מגע עדין, כמעט מקרי. גם כשאין מגע, הם נראים מחוברים איכשהו, למרות השוני ביניהם. ההתקדמות מהפנטת. כול אחד מהם שקוע בעולמו וייחודי בתנועתו, ויחד עם זאת מתקדמים יחד, כמו גל איטי מאד אל החוף. הם נעצרים יחד, מטרים ספורים מאיתנו, הצופים בהם. אני נזכר לנשום.
המחול כחקירה. המחול כחוויה. המחול שמעמיד במרכזו את הגוף החי, הפועם, ומקלף ממנו צורות ותבניות של זמן ומרחב ואסתטיקה מקובלת. המחול שמפרק את תפיסת הגוף, את תפיסת הזמן והמרחב והאסתטיקה, וממוסס אותן אל חוויתיות סובייקטיבית חריפה שבה השאלה "איך זה נראה?" כמעט מאבדת משמעות וההתבוננות ב"איך זה נחווה" הופכת למרכזית. זהו המחול שבו בוטו, או קונטקט, או
אימפרוביזציה, יכולים להרגיש בבית. ברור שזהו מחול בן-זמננו, מחול אינדיבידואליסטי מאד, אבל גם רחוק מלהיות אגואיסטי. מחייב הקשבה עמוקה לעצמי ולאחר, מחייב סקרנות ודימיון ופיוט, מחייב שיתוף פעולה ואחריות.
יוצרי צורת המחול המוכרת כקונטקט-אימפרוביזציה פעלו בשנות ה-70 מתוך חקירה של הגוף הטבעי הנע, הרפלקסים ההישרדותיים שלו, ההתמסרות לכוחות הטבע ולחוקי ניוטון, האיתגור של תודעת הרקדן במצבים בלתי רגילים, בעיקר במהירויות גבוהות, בתנע מעגלי פראי, בהתנגשויות ונפילות (ע"ע ביוטיוב Fall After Newton שמתאר את השנים הראשונות). ההתפתחות של הקונטקט-אימפרוביזציה בארבעים השנים האחרונות הוסיפה את מימד הזהירות המחושבת למניעת פציעות, את החקירה האנטומית-פיזיולוגית המפורטת של התנועה והקינסיולוגיה של מבנה הגוף הנע, ואת ההיבט הקהילתי, שהפך את צורת הריקוד הזו לנגישה לאוכלוסיות שאינן רק של רקדנים מקצועיים, רק של "גיבורי העל" של המחול.
מחול הבוטו היפני הונגש אף הוא במערב לאוכלוסיות רחבות, אם כי הוא מחייב מידה של התמסרות ונכונות להעמקה (ע"ע הסרט הגרמני המקסים "פריחת הדובדבן"). הוא מתקשר לתנועה איטית מאד, לפירוט כמעט מיקרוסקופי של תנועה, התכוונות ותודעה. הוא מתקשר לדימויים חריפים, לפעמים חייתיים, קדומים, ראשוניים, של לידה ומוות, של גדילה וקמילה, של מרחבים ענקיים ושל צמצום ומוגבלות.
המפגש בין בוטו לקונטקט מביא אל תוך ריקוד הקונטקט-אימפרוביזציה את ההאטה המדיטטבית הקיצונית שהופכת כול חלק בתנועה למשמעותי ועשיר; את הדיוק שבמגע, בהתכוונות, במודעות; את הפיוטיות של הדימויים החריפים שמבעבעים ומתאבכים מתוך הגוף; את הטכניקה המדגישה את האיכות המיימית של הגוף, הקולחת, המשתנה תמיד. המפגש עם עולם הקונטקט מביא אל תוך הבוטו את האיכות הדיאלוגית של הריקוד: העמדה הסקרנית, המקבלת והמסכימה, הלא-שיפוטית ולא-הישגית. המפגש מביא איתו כמובן גם את הדיאלוג דרך מגע, כשהחושיות העשירה של המגע מתעדנת, משתכללת ומאפשרת רבדים נוספים של רזולוציה-גבוהה שלפעמים הולכת לאיבוד בזרימה של ריקוד
קונטקט-אימפרוביזציה הרפתקני רגיל. בכך מובלטת האיכות המדיטטבית של הריקוד, יותר מהנטייה למחול אקרובטי ו"הירואי".